השיטה הנפוצה ביותר בשלב יצירת חומר הממברנה היא שיטת היפוך פאזה (NIPS, non-solvent-induced separation phase). שיטה זו כוללת בדרך כלל המסת חומרים פולימריים (כגון PVDF, PES וכו') בממס אורגני ליצירת תמיסת יציקה, אשר נוצרת לאחר מכן על ידי אקסטרוזיה או ציפוי. לאחר מכן מכניסים את התמיסה לאמבט קרישה מימי כדי לעבור הפרדת פאזה, וכתוצאה מכך נוצרת שכבת ממברנה בעלת מבנה מיקרו-נקבי. תהליך זה קובע את התפלגות גודל הנקבוביות של הממברנה, הנקבוביות וביצועי השטף הראשוניים.
שלב מיזוג המבנה כולל בדרך כלל הוספת חומרים-ליצירת נקבוביות או שינוי תוספים כדי לשפר את ההידרופיליות של הממברנה ותכונות נוגדות זיהום. במקביל, על ידי שליטה בטמפרטורת אמבט הקרישה, קצב אידוי הממס ותהליך המתיחה, ניתן להתאים את החוזק המכני ואחידות מבנה הנקבוביות של סיבי הממברנה או היריעות. עבור ממברנות סיבים חלולים, יש ליצור מבנה דו-שכבתי- בו-זמנית במהלך הספינינג כדי לשפר את עמידות הלחץ וביצועי הסינון.
שלב הקיפסולציה של המודול דורש צרור וקיבוע של סיבי הממברנה או היריעות המוכנות ליצירת מודול ממברנה שלם. שיטות נפוצות כוללות עצירת שרף אפוקסי או עטיפה חמה-תמסה, קיבוע סיבי הממברנה בלוחות קצה או צינורות איסוף מים כדי להבטיח איטום אמין של תעלת החדיר. לבסוף, לאחר ניקוי, השרייה ובדיקת ביצועים, ניתן ליישם את מודול הממברנה על מערכת הביוריאקטור של ממברנה כדי להשיג הפרדת נוזלים- יציבה.